שו"ת על מלכים ב יד:ו

תשובה אין הפרש בין קרוב מצד האב לקרוב מהאם כלל אלא כשם שהקרובים מצד האב פסולין כך הקרובים מהאם פסולין דבר תורה, ואע״פ שקורבת האב מפורשת בתורה דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו׳ וקורבת האם מן המדרש הכל דבר תורה מדגרסינן פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות אשכחן קרובי האב קרובי האם מנ״ל אמר קרא אבות אבות אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם אשכחן לחוב לזכות מנ״ל ת״ל יומתו יומתו תרי זימני אא״ע לחובה תנהו ענין לזכות, מכאן אתה למד כל הקורבות דאורייתא שאם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו קרובי האב אין פסולים מד״ת אלא לחובה אבל לזכות לא שלא נאמר פסול זה בתורה אלא מן המדרש, ועוד שאם אתה אומר כן אף מהאב לא נפסלו דבר תורה אלא אבות לבנים ובנים לאבות אבל בנים להדדי ושאר קרובים לא שכולם לא למדנום אלא מן המדרש וכדאיתא פ׳ זה בורר (שם), ולא עוד אלא שאם באנו למדה זו לומר שכל מה שאין מפורש בכתוב עד שנצטרך למדרש אין פסול ד״ת א״כ אפילו אבות לבנים ובנים לאבות כשרים לעדות ד״ת, ולא נמצא פסול קורבה לעדות ד״ת כלל והכל מד״ס, ותדע דמשמעות הכתוב שאמר לא יומתו אבות על בנים היינו שלא יומת האב בחטא הבן ולא הבן בחטא האב ומקרא מלא דבר הכתוב (מלכים ב י״ד:ו׳) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה וגו׳ לא יומתו אבות על בנים וגו׳, אלמא מה שכתוב לא יומתו אבות על בנים בעון בנים קאמר ובנים לא יומתו בעון אבות אלא שפסולי עדות למדנום מן המדרש וכדאמר התם אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות. ועוד שאין הכתוב הזה אלא בעדי נפשות ודיני ממונות לא באו כל עיקר אלא מן המדרש וכדגרסינן התם אשכחן דיני נפשות דיני ממונות מנין אמר קרא משפט אחד יהיה לכם וכל מה שבא באחת מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן ד״ת הוא כאילו מפורש בקרא. והארכתי לך בדבר זה מפנו שקצת מגדולי הגאונים נתחבטו בדבר זה, ומהם שהורה שקרוב מהאם וכל הבאים מהמדרש שאינם אלא מד״ס ומי שקדש אשה בפניהם מקודשת אלא שלכתחלה לא שרינן ליה לדידיה עד שיחזור ויקדשנה קדושין בפני עדים כשרים ולעלמא לא שרינן לה אלא בגט, וסמכו בזה על מה שאמר בקדושין (דף כ״ד:) נראים דברי חכמים בשן ועין כלומר דברי חכמים שאמרו עבד היוצא בראשי איברים אין צריך גט שחרור שהתורה זכת לו נראים דבריהם ביוצא בשן ועין הואיל וכתיבי בהדיא באורייתא ודברי רבי עקיבא דאמר כלן צריכין גט שחרור נראים בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא. וכבר עמד רב האיי גאון ז״ל על דבריהם וראה אותה ונתן טעם לאותה של ראשי איברים שבמסכת קדושין. ועוד לנו בו טעם אחר טוב ממנו אלא שאין זה מקום אריכות ואי אפשר להעמידך על עיקר דבר זה בלתי אריכות ולכוין בו מצד מקומות אחרים שבגמרא, מ״מ כך הסכים הגאון רב האיי ז״ל וכדבריו עיקר. וכמדומה לי מתוך שאלתך שהגיעו אליכם אותם דברים ותשובת הגאון:

שאלה המקדש בפסולי עדות דרבנן אם חוששין לקדושין להצריכה גט או לא. וכן המגרש בפסולי עדות דרבנן אם גיטו בטל כמגרש בפסולי עדות דאורייתא ואפילו ריח גט אין בו, וכתבת אלי תשובה אשר מצאתי להרי״ף ז״ל שנשאל ממנו ענין זה לפי שמקצת הגאונים ז״ל שקדמונו כרב אחאי והר״ר ששאל בן חפני והרב בעל הלכות ורב האיי גאון כלם השיבו שאם קדש בפסולי עדות דרבנן הולכים בהם לחומרא וצריכה גט להתירה ולדידיה לא משתרי עד שיחזור ויקדשנה בפני עדים כשרים לגמרי, ורב אחאי ז״ל הוסיף והביא ראיה מההיא דגרסינן (קדושין כ״ד:) לעניין עבד עברי וכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר״ש רבי מאיר אומר אין צריך ר׳ אליעזר אומר צריך ר׳ טרפון אומר אין צריך ר׳ עקיבא אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומר נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר״ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא, וקי״ל כדברי המכריע, וכתב הרב ז״ל אתחזי לך מהכא דכיון שהצרכנו גט שחרור לעבד במה שהוא מדרש חכמים וכ״ש קדושי אשה דמצרכנא לה גיטא במי שקדש בפסולי עדות דרבנן ע״כ, והשיב הרי״ף ז״ל דאותה דוקיא דדק רב אחאי מנראין דברי רבי עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא שאין פשוטו של פסוק אלא דלא יומתו אבות בעון בנים אבל בנים בעון אבות לא משמע מיניה והרי יש מקרא מלא מגיד שזהו פשוטן של דברים כדכתיב (מלכים ב י״ד:ו׳) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו וגו׳ ולא באו פסולן של קרובים אלא ממדרש חכמים וא״כ מ״ש גבי עבד כנעני דקרי ליה מדרש חכמים ומ״ש גבי עדות דקרי ליה ד״ת, אלא דוקיא זו שדק רב אחא לאו דוקיא היא אלא היינו טעמא דלא מצרכינן לעדות קרובים גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, ובכמה דוכתין אמרינן ומי איכא מידי דמדאורייתא אסירא ומדרבנן שריא א״א לעלמא ומהדרינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, הלכך ל״ש פסולי דאורייתא ול״ש פסולי דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בו כולן פסולין ולא צריכא גט דאפקעינהו רבנן להנהו קדושין ולא צריכה גט ואילו היו פסולין דרבנן צריכים גט לישתמיט חד תנא או חד אמורא ולימרה וכי אפשר מלתא דנפיק מיניה חורבא ואתיא לידי ממזרות ולידי איסור א״א שבקי לה רבנן סתמא עד דאתא רב אחאי ז״ל ומפיק לה מדיוקא עכ״ל הרי״ף ז״ל:

שמא יקשה אדם על דברינו ממה שמצינו באגדה על מכירת יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו א״ל יהודה ראובן איננו ואין החרם מתקיים אלא בי׳ מה עשו שתפו להקב״ה עמהם שלא יגידו לאביהם וכשבא ראובן כללוהו עמהם ואף הקב״ה אע״פ שכתוב מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם וכשמצאו יוסף חי התירו החרם וזהו דכתיב ותחי רוח יעקב וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה עליו רוח הקודש שנסתלקה ממנו א״ל עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אלו דברי אגדה זו. ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירים חרמי ציבור בזמן שאותם המחרימים אתם בחרטתם, יכולים אנו לדחות שהחרם של שבטים כיון שמצאו יוסף מעצמו הותר שע״ד כן הוחרם מתחלה וכתולה נדרו בדבר הוא וזה שאמרו התירו החרם אינו אלא שפירשו לעצמן שמותרים הן ממנו או שנשאלו לבנימן הצדיק יחיד מומחה. ואין זה דרך אמת אלא יודעים היו שלשונות הרבה אמורים בתורה בקבלת איסורים והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מהלשונות שהם תולדות לאלו או ידות להן כגון מבטא ואיסור וקונם וכיוצא בהם ואלו כולן אסורין הן שכל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחבירו. והחרם הנזכר בדברי האגדות ובמקומות התלמוד הוא שב״ד מחרימים על דבר ואומר בלשון הזה כל העושה כך וכך כל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם או מוחרם זה הלשון סתם נקרא חרם. וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שהחרים אדם נכסים לש״ש חל הנדר על אותם נכסים והם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה דכתיב אך כל חרם וגו׳ וכן אדם אוסר נכסים שלו לחבירו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם הרי הם אסורים עליו והרי זה מודר הנאה מהן וזהו דין קונמות. ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיוציא שבועה מפיו וכן בשעת היתר צריכין שאלת חכם ופתח וחרטה גמורה והרי הן כשאר נדרים וכדין הקדשות לגמרי אבל כשאומר ב״ד זה הלשון על אדם עצמו הם חרמי ביטוי הגוף כלומר שאומר על העושה דבר זה כך וכך יהא בחרם לא למדנו דבר זה מתורת משה רבינו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כמו שאנו עתידים לכתוב. והחרם הזה הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים ומפורש במסכת מ״ק. ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת ביטוי אבל בחרם אע״פ שלא קבל עליו ולא היה שם בשעת גזירה כיון שב״ד רשאין להחרים דכתיב ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזירה כמושבע מפי עצמו. וכן הדין באנשי עיר אם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו כיון שהם רשאין להסיע על קיצתן ולהחרים בדבר חרם שלהם חל על כל החייבים לילך בתקנתו נמצא העובר על קיצתן מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על שבועה ונכנס לרמ״ח איבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי הוא כמנודה לבני עירו. והחרם הוא חמור יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא וחייבים הכל לינהג בו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו והרי הן מודרים שלא יהנו מנכסיהם חוץ מכדי חייו ומי שאינו נוהג עמו כדינו אף הוא מועל בחרמים, וכן הוא חייב המוחרם הזה לנהוג איסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת סנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימים ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מקל ראשו בדברים האסורים לו גורם רע לעצמו ועובר על ד״ת. ובזה אמרו שאין החרם מתקיים בפחות מעשרה לפי שאינו ציבור ואין להם כח להחרים אלא להשביע כל אחד ואחד שבועת ביטוי לעצמו. ואם החרים אותו חרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדנו עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי שבועת ביטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן פינחס בן אלעזר בימי פילגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנא׳ כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה׳ במצפה מות יומת ותניא בילמדנו בשם ר״ע וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש לא עלו ונתחייבו מיתה. ואני אומר בשמא אחר בקשה המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם לא יפדה אלא חייב מיתה ואל תהיה תוהה עיניך בזה מפני שדרז״ל המקרא הזה לענין אחר, מהם מי שאומר למעריך היוצא ליהרג ומהם מי שאומר שאין חייבי כריתות וחייבי מיתות ב״ד נפטרים בממון כדאיתא בכתובות שאעפ״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי משמעות הכתוב הוא לזה ולזה, בוא וראה שהרי רז״ל דרשו לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות ולא תחשוב שזה אסמכתא אלא עיקר גדול ומכאן יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מה״ת ואעפ״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים (מלכים ב י״ד:ו׳) הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה. ולא עוד אלא שהחרם חל אפילו בדורות הבאים אחרי כן אם החרימו ב״ד על אנשי העיר ועל זרעם והיא היא גזרת יהושע בן נון שמזכירים בחרמים כדכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת ונתקיימה גזרתו אחר כמה דורות וכן בימי פילגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואח״כ הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפורש בבבא בתרא הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם, ונראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות. אבל יש בחרם צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לב״ד או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים הם עצמן להתיר לו וזהו היתר חרמים שהמנדים מתירים כרצונם. וכן אם מתו מאנשי העיר או שהלכו למדה״י מתירים ואין חוששין כדאיתא באבל רבתי מת אחד מהמנדים אם נתן רשות לחביריו מתירים לו ואנשי העיר הרשות בידם או ביד רובם וטוביהם (מן המקום) ולא ביד ההולכים להם למדה״י. וכן אם הדור ההוא העומדים תחתיהם מתירים ושיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין כדין נידוי ושמתא כדמוכח במסכת משקין וכן פירש רב האי גאון ז״ל בתשובה. מ״מ אין מקצת ציבור ואפילו רובם רשאים עד שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובים כמותם כמו שאמרו חלקו אינו מופר והיתר זה עצמו הרי הוא כהיתר נדרים ע״פ שלשה או יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו ומתירים בלשון חרם ואם החרים בפניו אין מתירים אלא בפניו כדין נדר אין ביניהם אלא שהם עצמן מתירין בלא פתח היתר וחרטה דמעיקרא ושמתירים אפילו במקום הרב וכל זה מפורש בגמרא ואין כאן מקום להאריך אלא לעניננו. ומצינו עוד לרב האי גאון ז״ל בתשובה מסותמת בענין זה אומר כך. אבל מה ששאלתם על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תענית או שיעשו תיקונים ואח״כ נודע להם כי הטוב והיפה לשנות זה הדבר, כי יש לשנות וכ״ש אם יראה להם לפחות או להוסיף, ואם החרימו על דבר רשאים הם להתיר החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם ההיתר והשינוי כי הוא הטוב והישר, וקרובים דבריו שלא הצריך להם היתר חכם. וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אע״פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כולן מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועה אמרו אפילו אכלה כולה נשאל עליה. וזה דומה למה שנאמר בזקן ממרא שרצו ב״ד למחול לו מיתתו וזש״ה ויפדו העם את יהונתן ולא מת פשוטו כלפי מה שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב ויפדו העם את יהונתן אלא שזה הפדיון בהיתר החרם הואי. ויש לפרש בזה פירוש אחר שיהונתן שוגג היה והיה עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה ועוד יותר, שהיה רואה העם שאין משים ידו לפיו ולא שאל, ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה ואמרו העם כיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע שבשוגג אירע לו שאין הקב״ה עושה נס ע״י רשעים המועלים בחרם. וכן תרגם יב״ע היהונתן יתקטל דעבד פורקנא רבא הדין בישראל חס קיים הוא ה׳ אם יפול משערת רישיה לארעא ארי קדם ה׳ גלי דבשלו עבד יומא דין. וכן אמרו בפרקי ר׳ אליעזר. וכשם שמתירים לעובר החרם שעליו כך מתירים החרם עצמו לנהוג בו היתר בלא שאלת חכם ואע״פ שהם עצמם קבלו עליהם החרם מתחלה והם עצמם מתירים שהרי חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו. ומן הענין הזה היה חרמם של שבטים ולפי גדולתם וחכמתם חשש הקב״ה להם ולא רצה לגלות ולפיכך היו הם עצמם רשאין להתיר לכשרצו. אבל ב״ד או ציבור וכן יחידים שאמרו משביעים אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך הרי זו שבועת ביטוי מפי אחרים וכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו והעובר במזיד חייב מלקות ובשוגג קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם: